זו לא אני – זו את, זה לא אני – זו הוא. כתיבה אינטואיטיבית בגוף שני ושלישי

בד"כ כלל שמדברים על כתיבה אינטואיטבית – מדברים על היכולת ופיתוח המיומנות "לשפוך על הדף" כל מה שעולה, וברוב הכמעט מוחלט של המקרים, הכתיבה תתבצע בגוף ראשון: אני כותב/ת מה שעולה לי מבלי לחשוב, על סיטואציות, חוויות, רגשות, לבטים, מסרים והיגדים– כל מה שמגיע תוך כדי כתיבה.

במאמר זה, הייתי רוצה להסב את תשומת הלב אל הכתיבה האינטואיבית בגופים שני ושלישי. 

מהי כתיבה בגוף שני? ושלישי? מהם היתרונות שלה, איך היא מאפשרת יצירת מרחק והופכת את הכותב למושא חיצוני? וכיצד היא מאפשרת דיאלוג או הסתכלות וביטוי חיצוניים באופן שמאפשר יצירת פתרונות שסביר שלא היו עולים אילו הכתיבה הייתה נעשית בגוף ראשון.

בתחום הריפוי הרגשי והרוחני, למילים יש תהודה עמוקה. יש להם את היכולת להתעלות מעל מחסומים, לפתוח רגשות ולסלול את הדרך להבנה וצמיחה. בלב התהליך הטרנספורמטיבי הזה נמצאת הכתיבה - מדיום המשמש צינור לזרימה של מעמקי התודעה, בהם מתקיימים נרטיבים המנחים אותנו אל חוכמה פנימית ופתרון שנובע מאיתנו, הכותבים.

כתיבה היא יותר מסתם מילים על דף; זהו מסע אל נבכי הנפש והנשמה. זה מאפשר לנו לבטא את המחשבות, הרגשות והחוויות שלנו בצורה מוחשית, המאפשרת התבוננות פנימית והשתקפות. באמצעות פעולת הכתיבה, אנו מחצינים את פעולתנו הפנימית ביותר, נותנים צורה לרגשות מעורפלים ולמחשבות מקוטעות.

לפני שנחקור קצת יותר לעומק – חשוב רגע להבין את ההבדל בין כתיבה אינטואיבית בגוף שני, לכתיבה אינטואיטיבית בגוף שלישי. בשני המקרים המושא שהוא "אני" מובאים באופן חיצוני לאני הכותב. 

כתיבה בגוף שלי מאפשרת לי לנהל איתי  (הכותב/ת) שיח ישיר – ההפרדה ביני לבין את/ה מאפשרת ממש לקיים דיאלוג, כאשר הפנייה אל "הגיבור/ה'" (הלוא הוא: אני) נעשית באמצעות המילים את / אתה

לעמת זאת כתיבה בגוף שלישי, היא יצירת הפרדה בין ה"אני" הכותב/ת ל"אני" המושא, אלא שרמת המרחק בין שניהם מתרחבת יותר, מועצמת יותר. ה"אני" הופך להיות "הוא/היא", והשיח אינו מתנהג כדיאלוג אלא כסיפור על דמות אחרת, רחוקה יותר.

אחד היתרונות המדהימים של כתיבה כזו, בגופים שני ושלישי, הוא יכולתה ליצור מרחק. כאשר אנו מתמללים את החוויות שלנו על נייר, אנו צופים בהן מנקודת תצפית מחוץ לעצמנו. שינוי פרספקטיבה זה מאפשר לנו לראות את האתגרים שלנו בבהירות חדשה, כאילו הם שייכים לישות אחרת. במצב זה של ניתוק הפרדה ומרחק, אנו נעשים פתוחים לתובנות ולפתרונות שאולי היו חומקים או נבצרים מאיתנו בכתיבה ישירה בגוף ראשון.

על ידי נטילת התפקיד של צופה חיצוני דרך הכתיבה, אנו מאפשרים לעצמינו לקיים דיאלוג אל מול המערכת הפנימית שלנו. דיאלוג זה חוצה את גבולות הדיבור העצמי, פותח פתח לחילופי דברים דינמיים בין ההיבטים השונים של הווייתנו. תוך כדי דיאלוג זה, אנו חושפים רבדים של הבנה וחוכמה תובנות ומסקנות אשר לא תמיד אנחנו מאפשרים להם מקום ונוכחות ביום יום שלנו. דרך משחקי המילים, אנו מנווטים במבוך הנפש שלנו, מאירים אמיתות נסתרות ומעצבים נתיבים לקראת ריפוי ושינוי. 

אם אקביל את זה רגע בלעולם המשחק של ילדים – הרבה פעמים נוטים הילדים להתחפש או להשתמש במשחק דמויות או תפקידים כדי לאפשר לדמות (רשע, גיבור על, בעל חיים) להוציא מהם תכונות, ביטויים, הזדמנויות שלא ניתן להם להוציא דרך מי שהם ברמת היום יום. כך גם בכתיבה.

דרך השימוש בכתיבה בגוף שלי, ה"אני" הכותב ממש יכול לנכס לעצמו תפקיד או דמות, ולהתמודד עימה באופן שהוא לא היה מתמודד אילו הכתיבה הייתה בגוף ראשון

אחד היתרונות הבולטים באופן הכתיבה הזה – הוא שעל ידי החצנה של המחשבות והרגשות שלנו על הדף, אנו הופכים אותם לאובייקטים מוחשיים של התבוננות. פעולת הכתיבה מאפשרת לנו להתרחק מעוצמת המהומה הפנימית שלנו, לזכות בפרספקטיבה רעננה החומקת מאיתנו בלהט הרגע. בדרך זו, הכתיבה הופכת למראה, המשקפת לנו בחזרה את האמיתות העמוקות יותר שמסתתרות מתחת לפני השטח של המודעות המודעת שלנו.

כתיבה אינטואיטיבית בגוף שלישי משמשת כזרז רב עוצמה לדיאלוג וגילוי עצמי. הוא מזמין אותנו לנהל שיחה עם האני הפנימי שלנו, כאילו מדברים עם איש סוד או חכם.

כתיבה אינטואיטיבית, במיוחד, טומנת בחובה פוטנציאל עצום להקל על תהליך זה של דיאלוג וגילוי. על ידי רתימת האינטואיציה ככוח המנחה שלנו, אנו מנצלים מעיין של חוכמה מולדת שמתעלה מעל ההיגיון והתבונה. כאשר אנו עוסקים בכתיבה אינטואיטיבית בגוף שלישי, אנו משפרים עוד יותר את הדיאלוג הזה על ידי יצירת ריחוק לא רק מעצמנו אלא גם מהחוויות הסובייקטיביות המיידיות שלנו.

כפי שאנחנו מכירים מכתיבה אינטואיטיבית הרווחת בגוף ראשון – ידוע לנו כבר שבאמצעות פעולת הכתיבה, אנו מתעלים ממגבלות העצמי, יוצרים קשרים המשתרעים על תחומי הנפש, הגוף והרוח. בין אם בגוף ראשון ובין אם בגוף שלישי, כתיבה אינטואיטיבית קוראת לנו לחקור את המרחבים העצומים של הפנימיות שלנו, ולנהל שיח מעמיק ליצירת פתרונות, גילויים חדשים, תובנות מסקנות ושינויים משמעותיים.

כאשר אנו מאמצים את נקודת המבט של מתבונן חיצוני – כאשר "הוא", "היא" או "הם" הופכים לגיבורי הנרטיב שלנו – אנו פותחים את עצמנו לאפשרויות ותובנות חדשות שאחרת היו נשארות מעורפלות. על ידי יציאה מחוץ לעצמנו, אנו מתעלים מהמגבלות של נקודת המבט האישית שלנו, מאמצים ראייה הוליסטית יותר של החוויות והיחסים שלנו.

ייתרון נוסף הוא יכולתה של הכתיבה בגוף שני או שלישי להפוך את הכותב לאובייקט חיצוני, נפרד מהחוויות המיידיות שלו. על ידי אימוץ נקודת מבט של גוף שלישי בכתיבתם, אנשים יכולים להתרחק ביעילות מרגשותיהם ולאמץ נקודת מבט מנותקת ונפרדת. השינוי הזה בפרספקטיבה מעצים מאוד, שכן הוא מאפשר לאנשים לחקור נרטיבים, נקודות מבט ופתרונות חלופיים שאולי נשארו מעורפלים ומתאגרים לגישה במעמקי הנפש. כעת ניתנת להם האפשרות לבוא לידי ביטוי.

כתיבה אינטואיטיבית, בפרט, טומנת בחובה פוטנציאל עצום כאשר מתייחסים אליה מנקודת מבט של גוף שלישי. על ידי ניצול החוכמה האינטואיטיבית השוכנת בתוך כל אדם, כתיבה אינטואיטיבית יכולה לשמש צינור רב עוצמה לגילוי וריפוי עצמי. כאשר כותבים בגוף שלישי, אנשים יכולים לגשת לממלכה גבוהה יותר של תודעה, להתעלות מעל מגבלות האגו ולהיעזר בחוכמה הקולקטיבית של היקום.

לסיכום,

מהדברים שהובאו עד כה, נראה שלכתיבה האינטואטיבית בגוף ראשון, שני ושלישי, אינה רק מיומנות ביטוי וריפוי אלא היא אמצעי תקשורת מוחשי, המהווה כלי משמעותי ביצירת שיח ופתיחת אפשרויות חדשות ועמוקות לחקר פנימי, דיאלוג, ומשוב של האדם הכותב – על עצמו, ועם עצמו.