מיומן מלחמה ל'חזון קטן' של תקומה

בימים הראשונים שאחרי השבת השחורה בשבעה באוקטובר (2023) – מצאתי עצמי ממש כותבת 'יומן מלחמה'. המילים הרגילות של דפי הבוקר שלי, הוחלפו בתיאור המתרחש ברקע במדינה, ובהוויות וחוויות המתרחש אצלי פנימה. לא היית צריכה להיות חיילת בשטח, או בדרום הטבוח, או ניצולת המסיבה ברעים כדי להרגיש בתוך תוכי את המלחמה הפנימית והחיצונית שאי אפשר כמעט היה להבדיל ביניהן. מלחמת קיום.

אני עצמי לא חוויתי את השואה, ובכל זאת כל מה שמתקיים במציאות שלי, שלנו כעם, זרק אותי לשם.

די היה להזכר ביומנה של אנה פרנק או במכתבי חיילים אותנטיים ובלתי מסוננים שנכתבו על ידי חיילים בעיצומן של מלחמות - כדי לספק בעת ובעונה אחת הצצה אל מעמקי הייאוש והתקווה בו זמנית,

באופן שניתן אולי להצליח להבין עד כמה לכתיבה האישית, האינטואטיבית, הייתה אז משמעות של ריפוי והצלה של ממש.

בשבועות שחלפו מאז השבעה באוקטובר היינו עדים לטקסטים של חיילים שנפלו, והיה נדמה כאילו הם בעודם בחיים - כתבו צוואות באמצעות שירים, והודעות וואטסאפ ב"קבוצה עצמית" בניידים.

תוך כדי הניווט בין חדשות וידיעות ופוסטים במדיות השונות - בטלוויזיה וברשתות החברתיות – מאז השבעה באוקטובר, מבצבץ ועולה לו מידי פעם איזשהו צורך לצמוח ולהתפתח אל מעבר להווית השכול והכאב הצורב, לכדי שיח הרגשי פנימי והכמיהה לריפוי עצמי.

מבצבץ ועולה גם הרצון להיאחז במשהו אחר - משהו מלא בתקווה, שיקום וכמיהה לשרוד על אף ולמרות: כמיהה לשוב ולחיות.

במהלך השבועות האחרונים, כאשר כל אחד ואחת נפגש/ת עם בזמן וממקום אחר - התקיים לפחות פעם אחת הרגע הזה, בו אנו כמו עומדים בתחילתו של פרוזדור המהווה סף הפיכת הכתיבה האישית והאינטואיטיבית – כמעין שביל בתוך המוביל למגדלור של ריפו.

יומן חזון שלא רק מתאר את החושך אלא מאיר באופן פעיל את הדרך אל האור, התקווה והחיים.

מסע הכתיבה מתחיל במעבר מודע, הדרגתי וממונן, מתפקיד של הזדהות וחשיפה אישית לאקט פעיל בתהליך הריפוי.

אם נשכיל ונסכים להכיר במשקלן של המילים שלנו ובפוטנציאל שלהן לעצב לא רק את הנרטיב שלנו אלא גם את המציאות שלנו – אט אט אותו יומן האישי המשמש תיעוד היסטורי, הלוכד את פצעי העבר וההווה, יאפשר מעבר למקום המטפח ריפוי, המזין בו מזור של תקווה.

ביצירת יומן משקם - או כפי שאני אני קוראת לו: "חזון קטן" - אני מזמינה למעשה אתכם הכותבים יומן כזה לצאת למסע טרנספורמטיבי.

לא מדובר רק בעיבוד הטראומה אלא בהגדרה מחדש של הנרטיב, תוך שימוש במילים מלאות אופק ותקווה ככלים להחלמה וצמיחה. פעולת הכתיבה הופכת למראה המשקפת את מעמקי הרגשות שלנו, אך חשוב מכך – מאפשרת לנו לצייר את החזון של מחר בהיר יותר.

התקווה הופכת לכמעין כוכב מנצנץ מנחה שלנו, מצפן בסערת הייאוש.

החזון הקטן - אין בו משום הכחשת החושך או הדחקת קיומו; אלא, זו בחירה מכוונת להתמקד בניצוצות האור שבתוכו. על ידי שילוב רגעים של חוסן, מעשי חסד ורוח ההישרדות הבלתי ניתנת לשליטה, אנו יוצרים נרטיב שחורג מגבולות הכאב.

בתקופה כ"כ קשוחה ומלאת חוסר וודאות, קשה בכלל להכיל את המחשבה על חזון. כתיבת חזון.

המילה חזון נראית פתאום כך גדולה ומחייבת, עמוסה ברגשות אשמה לצד חוסר וודאות קשה מנשוא, ויש אפילו יחושו בה ב"מאיימת" בתקופה כזו קשוחה.

ובכל זאת "חזון קטן" כפי שאני מכנה אותו: חזון לטווח קצר, כמעט מיידי – כזה המתייחס ליום הבא, לשבוע הקרוב, לחודש, עד סוף השנה – הוא חזון שניתן באופן ישים להצביע באמצעותו על יעד קרוב, ולהכניס לתוכו מטרות.

מה הם הצעדים הקטנים האלה? למעשה אלו הן החלטות מודעות לחפש חיבור. מדובר במציאת כוח בפגיעות, בהכרה בכך שהמסע מייאוש לתקווה אינו מסע בודד, אינו פרטי ואישי – כך שבהכרה הזו ניתן למצוא עוגן ונחמה.

בעולם רווי רשתות חברתיות, ויכולת ביטוי עצמי. ניתן ממש לחוש את הרצון לכתוב במילים את מה שכולנו מרגישים, לשתף לחבר והתחבר להווייה הכוללנית, לחברה הישראלית לעם היהודי.

בדפים מוכי המלחמה של ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו, אותם אנו פוגשים היום במלחמת חרבות הברזל, אנו מוצאים את הדיו של החוסן, ובשוליים, את ההערות של הישרדות, ואיתם גם - את העדות ליכולתה של הרוח האנושית לקום מהאפר ומהשכול לתנועה ואור.

הכתיבה, האישית והציבורית – מאפשרת הפיכת הדף מחושך לאור, מתחושת מוות לחיים – באופן שבו התקווה אינה חלום רחוק אלא מציאות מוחשית, אשר בה כל צעד קטן הוא ניצחון במסע לבטחון קיומי.

לכתיבה יש יכולת ייחודית לגשר על הפער בין קושי כאב וטאומה בעבר לאפשרות עתידית. הוא משמש כלי לרגשות, מדיום להתעמת עם הבלתי ניתן לתיאור, ודרך להבנה וקבלה. כשם שחיילים מעבדים את חוויותיהם במיידיות של יומן מלחמה, כך גם האנשים שבעורף יכולים למצוא נחמה וכוח בדפי הבוקר, וביומנים היומיים שלהם.

חזון קטן

אחד ההיבטים החזקים ביותר של "חזון קטן" הוא היכולת שלו להציע לא רק עדשה רטרוספקטיבית אלא גם ראייה צופה פני עתיד. תהליך הכתיבה הופך לזרז לשינוי, למפת דרכים לנקיטת צעדים קטנים ומידיים לקראת ריפוי. זה מעודד אנשים לדמיין עתיד מעבר לצללים, להציב יעדים קצרי טווח שסוללים את הדרך להחלמה ארוכת טווח.

המסע מייאוש לתקווה אינו מסע פסיבי. זה דורש פעולה, קטנה ככל שתהיה. להציב מטרות קצרות טווח, באופן שמאפשר את חוויית המימוש בצעדים קטנים ומוחשיים. אלה יכולים להיות פשוטים כמו חיבור לרשתות תמיכה, פנייה לעזרה מקצועית או השתתפות בפעילויות שמביאות שמחה ומטרה.

ברגעים האפלים ביותר, לרוח האנושית יש יכולת מולדת להתרומם, כמו עוף החול מהאפר. יומן משקם הופך להיות עדות לחוסן הזה, מסמך חי של טרנספורמציה. היא משמשת תזכורת לכך שגם מול מוות וקיפאון, קיים פוטנציאל לחיים ולתחייה.

לסיכום - הכי פרקטי שיש לי להציע לכם, הקוראים והכותבים בכל הדרכים:

קחו דף ועט, שבו רגע עם עצמכם, או אפילו יומן שבועי/חודשי. סקרו את מה ש"תקוע", מה ששונה, מה שלא קיים כרגע בשגרת יומכם. שאלו את עצמכם – איפה הייתם רוצים להיות? איך להרגיש? או באיזו הוויה? – ציירו את התמונה באופן שהכי ברור ואפשרי לכם להכיל כרגע, סמנו בציר הזמן קרוב. ראו את התמונה כאילו מתרחשת ממש עכשיו, הכנסו לפרטים ותיאורים כך שתוכלו כמו להיות בדבר – וכתבו לכם.

חזון קטן – חזון לטווח קצר, הוא השביל שאתם מסמנים לכם במעבר האישי, של כל ואחד מכם, מחושך לאור. כל אחד בהתאם לקצב שלו, וליכולת ההכלה והאפשור בהתאם למציאות העכשווית שלו.

העזו לחלום, גם אם בקטן ולטווח הקרוב...

אם הצלחתם להעז ולחלום – כבר ניצחתם את יום האתמול!