רגעים בקליניקה
שבאים לידי ביטוי

היא הגיעה אלי במקרה? או אולי אני הגעתי אליה? ואולי בכלל היא נשלחה אלי ואני אליה?

זה היה בשישי בערב. סוף סוף, אחרי חודשים ארוכים, הרשיתי לעצמי להשאיר את הילדים בארוחת שישי אצל סבאסבתא, ו"לברוח" לשעה–שעה וחצי לחברה שחזרה לחיי לאחרונה, ועוברת מקרה מאד לא פשוט של אלימות מנטלית וכלכלית על ידי הגרוש שלה. איזה כיף לה! יש לה יום הולדת, ובית משפט נתן לה "מתנה": שעתיים אצלה בבית לחגוג עם הבנות. הנשמות האהובות שלה שאבא לקח אותן ממנה, רק כדי להראות ולהוכיח לעולם מי תמיד היה "הגבר בבית".

אני מגיעה ראשונה, השולחן עמוס בכל טוב – היא ממש חיכתה לרגע הזה, חודשים שלא דרכה אצלה בבית אף רגל! לא רגליים קטנות ויחפות מתרוצצות בין החדרים שמטפסות מלוכלכות על הספה אפילו שאסור, לא רגליים נעולות בכפכפים משולבות זו בזו תוך ישיבה על כוס קפה, ואפילו לא רגל מיוזעת בתוך נעל עבודה של בעל מקצוע זה או אחר. רק הרגליים שלה דרכו שם, עייפות מהמסע שעוד לא נגמר, וכואבות מהמשא הכבד כל כך, ומיותר.

אנחנו מספיקות להשלים חוסרים ועדכונים על הזמן שחלף, בד"כ סביב ההתנהלות המשפטית, על אף שבטלפון אמרה לי ש"היום לא מדברים על זה" היום אני בחופש מהחיים שלי – רוצה לצחוק ולהנות!
והנה דפיקה בדלת, שני זוגות רגליים בפתח. זוג רגליים לא מאד מטופחות בהווייאנס, מקולפות ועייפות מעוטרות קעקוע כהה וגדול, שמוביל במעלה הגוף לעוד קעקועים בולטים, שצועקים "תראו אותי", ומתוכם מתגלה אישה אחת, לא בולטת במיוחד, קצת כבויה, אבל מאד מחוייכת ושלמה. זוג הרגלים שלידה בפתח הדלת, גם הוא בהווייאנס, שמנמנות חלקות ומטופחות להפליא, לק אדום וזוהר על הבהונות, ומעליהן עומדת, לא ממש ביציבות, אשה אנרגטית וקופצנית, שמיד חולצת את הכפכפים שלה ורק רוצה לרקוד.

אנחנו לא מכירות. אני נשארת במקומי, מציגה את עצמי בנימוס ספק ביישנות-ספק בסקרנות, ומקשיבה. מקשיבה, לא רק למילים שמדוברות בקול רם ומספרות איך שכולנו "באותה סירה" ולכל אחת סיפור גירושין מפתיע וקשה לעיכול, אני מצליחה לשמוע את הקולות הפנימיים – את מה שהמילים לא אומרות בקול רם, את מה שהנשים האלה, אולי לא רוצות, או שבכלל לא יכולות, לשמוע. ויש גם את המילים האלה, שמדוברות בשטף קצב ובביטחון שהן מספרות לעצמן. ולפעמים, הן אפילו לא יודעות, שהמילים האלה, הן לא האמת הנישאת בתוכן. האמת הפנימית, עוד ייקח לה זמן... אבל זה יכול לקרות. ואת זה הן עדיין לא יודעות.
אני לא שופטת. לא מזדהה. רק מתבוננת. לכל אחת תהליך בדרך ובזמן שלה
והנה עוד דפיקה בדלת, שתי כפות רגליים קטנות על עקבים גדולים ומגושמים של אשה צעירה וקופצנית, שלא מצליחה לעצור לרגע על מקומה. נכנסת, מחבקת, צועקת, מחייכת, צוחקת, מתעייפת, מתעוררת, נסערת, מתיישבת, קמה. כמו שאמרתי... לא עוצרת. אחרי הכרות קצרה וראשונית, אישת היומולדת והקופצנית על העקבים הגדולים יוצאות למרפסת, להתעדכן ולעשן.

אני נשארת בסלון עם ההווייאנס והקעקועים. לשתיהן יש קעקועים - גם למטופחת וגם לזו שפחות. שיחה קצת יותר לעומק, מבהירה שהמטופחת עוד לא נפרדה – היא עכשיו פגועה ומגיבה. והשניה, פחות עסוקה בעצמה, כי היא כבר חזרה לעולם הזוגיות והאהבה. פרק ב' נשאר בבית, מחכה לה. אין לה סיבה להתאמץ, אז היא פחות משקיעה. או איך לומר: מוזנחת לכאורה.
פתאום אני מבינה, שאני כנראה לא הראשונה וגם לא האחרונה שעשתה או תעשה קעקוע פעם ראשונה אחרי הפרידה. אנחנו מדברות על הקעקועים, ומספרות על הצריבות הכי משמעותיות שהביאו לסיפור שמאחורי הסימן הזה שמוטבע על הגוף, ולעולם שוב לא יימחק ממנו, כאילו הקעקוע צועק: אני פה! את רואה אותי? אל תשכחי מאיפה באת. דעי לאן את הולכת. זה תמיד שם איתך, מלווה אותך, וחלק ממך. שלך.

אנחנו משוות את הקעקוע בשורש כף היד, ומספרות אחת לשניה את הסיפור והמשמעות מאחוריו. אני מראה לה איך הילדים שלי שלובים באהבה אנסופית בתוך העוגן שהוא אנחנו זה לזה, והיא מתרגשת לתאר את הכתר וארבעת היהלומים, שמשקפים אותה ואת ארבעת ילדיה. מלכה! לא עוברות שתי דקות, והילדים האלה, נטשו אותה. היא עוד לא נפרדה, האבא והילדים – כן. הם עדיין מתגוררים כולם באותו הבית. אבל היא מזמן כבר חיה לבד. .ההבעה שלה, מתאמצת להסתיר ככל שתרצה, לא מצליחה להסתיר את הכאב הצרוב לה בכף היד, את תחושת הכשלון, את הכעס על ההיא מהמשרד שלו שהיתה מספיק חצופה להכנס לנעליה, איזה להכנס? להחליף אותן. בת-זונה, היא מסננת בקריאת ניצחון – שתעשה איתו מה שהיא רוצה, ואני אעשה עם הכסף שלו מה שאני רוצה! ושולחת יד לפרוסת עוגה אחת המדהימות שהיא אי פעם אכלה. אני אפיתי.

מה את עושה בחיים? שואלת אותי הפחות מושקעת. היום, הודות לתהליך האישי שעברתי בזכות הפרידה, אני עונה – את מה שאני אוהבת! אני משלבת את כל החוזקות שלי לכדי היעוד שבשבילו הגעתי עד הלום. וואו! נשמע חזק. מה זה אומר? מסתקרנת המטופחת. אני פוגשת נשים, כמוני כמוך, ובדרך יצירתית, עם מגוון כלים וחומרים, אני מלמדת ומלווה אותן בדרך להפוך את המשא שלהן למסע. משחק מילים - אהבתי, אומרת המטופחת. זה לא משחק מילים, אני עונה. זו חוויה. זה לגלות את עצמך דרך היצירתיות שבתוכך. משחק זה לא. מילים זה כן. חומרים זה כן. כלים זה כן. מוזמנת, אני מחייכת, ומאפשרת לה למזוג לעצמה כוס יין מבעבע, וקצת להעלם.

שלושה שבועות אחר כך, היא אצלי בסטודיו. הפעם פחות קופצנית, קצת חשדנית וקצת סקרנית, ובנעלי ספורט סגורות. באה מוכנה למסע. במה תרצי להתחיל? אני שואלת. את יכולה לספר לי כל מה שעובר לך בראש, כל מה שאת רוצה. היא מתכווצת לאחור על הכסא בחוסר נוחות. אל תספרי לי, אני אומרת לה – קחי דף ועט, וספרי לעצמך. אני בינתיים אלך לעשות לנו קפה. סוכר? אני יוצאת ומשאירה אותה עם עצמה. לא קל לה להתחיל לשלוף את כל מה שמתרוצץ לה בראש כרגע. היא כותבת משהו. קוראת. מוחקת. כותבת משהו אחר. גם אותו מוחקת. מסתכלת מתוסכלת על הדף. בשבילה הוא ריק, בשבילי הוא הסיפור עצמו. אני חוזרת עם הקפה, מתיישבת לידה, ושואלת – תגידי, לאיזה מהחומרים פה בחדר את מתחברת? והיא מסתכלת ובוחנת ומתחילה לספר את הסיפור שלה דרך הסטודיו שלי, ואני גם מתבוננת, כשצריך מכוונת, ומקשיבה. לא שופטת. לא מזדהה. אני פשוט איתה, מלווה. והנה היא צועדת את הצעדים הראשונים שלה. אני מתמלאה סיפוק והודיה, והיא מתמלאת בעצמה. במלוא מובן המילה. לאט ובטוח – בדרך שלה.

כעבור שעה וחצי, היא כבר צריכה ללכת. המבט ההוא מאז שכל כך התאמץ להסתיר, התחלף למבט, עדיין חשדן וסקרן, למבט שסומך ומוכן לספר. אם לא לי, לפחות לעצמה. הרי בשביל זה היא באה. תודה! היא מחייכת, ניפגש שבוע הבא. תודה לך, אני עונה. אני פה – איתך.

"אז מה את עושה בעצם?" הרימה ראש אלי מהיומן שלה, עסוקה ברשימות ומשימות אינספור, בבית הקפה השכונתי, כשהנחתי לרגע את התיק שלי לידה, מחפשת לעצמי מקום פנוי להתמקם בו לכמה שעות.
איך מסבירים תהליך – חשבתי לעצמי. איך מתרגמים מסע כל כך עוצמתי ומשמעותי, על כל התובנות, החוויות, השינויים, הכאבים, ההגשמות, הצמיחה וההתפתחות פנימה, לכדי שניים שלושה משפטים.

"קחי" אמרתי לה, והגשתי לה את הנייד שלי, תקראי" וכמו התנצלתי בחיוך: "קצת ארוך, אבל.... בינתיים אלך להזמין קפה"
חזרתי. הקפה שבידי כבר לא מאד רותח, ועוד שאיפה אחרונה לפני שהסיגריה נגמרת, והיא עדיין קוראת, מרוכזת, זורקת לעצמה הערה בלחישה, או פרצוף, או תגובה.

"את יודעת מה? אני אשב שם" הצבעתי לה תוך כדי שאני אוספת חפציי אל המקום הפנוי שמצאתי, לא רחוק ממנה. "רגע!! קחי, סיימתי" ממהרת לתת לי את הנייד לפני שאני עוברת להתמקם בשולחן משלי. ולא היו לה מילים. רק מבט. אחד וברור. כזה שאומר... אני צריכה רגע.

כמה וכמה רגעים אחרי, היא הגיעה אלי לשולחן והתיישבה מולי "אז איך בעצם ידעו נשים לבוא אלייך?" שאלה. "אני חושבת" היא הוסיפה, "מי כמוני מבינה ומזדהה, שיש כ"כ הרבה נשים, שנמצאות עכשיו עמוק בחושך של עצמן, בבלגן של החיים, בעומס של היום-יום שלהן והן צריכות אותך, והן אפילו לא יודעות שאת קיימת".
"נכון" אני חייכתי בהסכמה. "גם את עד לפני רגע לא ידעת". "כן, אבל..." ניסתה בעקשות למצוא את המילים שיסבירו לי עד כמה חשוב שתופץ הבשורה.

"את יודעת מה?" ניסיתי להוריד עבורה פענוח מגבוה רגע אל האדמה: "מפגש מקרי, כמו זה שקורה לנו עכשיו", תוך שברור לי, ולה עדיין לא, שאין כזה דבר 'מקרי', "הוא חלון הזדמנויות".
"יהיו נשים", פרטתי לה במילים פשוטות "שיבחינו בו, וירצו אולי לראות דרכו, ויהיו נשים שלא, וזה בסדר. עניין של פניות, של הסכמה פנימית לקחת צעד ראשון, ויהיו נשים שלא. וזה בסדר.
ומי שתגיע אלי, ותבקש הזדמנות לראות מבעד לחלון הזה, אני פה בשביל ללוות אותה - לראות איתה את החלון, להעז לפתוח אותו, ולאפשר לה לטפס עליו, ולעמוד ולפחד באומץ ובבטחון פנימי, ואז ברגע הנכון היא גם תוכל לפרוש כנפיים!

ניכר היה שהיא ממש מדמיינת את זה קורה, ונשימתה נעתקה. "אם זו הייתי אני", תהתה בקול רם, "מיד הייתי חושבת: ומה אם אני אפול??? החזרתי אליה את השאלה: ומה אם תעופי? 

ואז צלצל לה הנייד, ובמציאות שלה יש ילד חולה שהיא חייבת לאסוף עכשיו מהגן. ובמציאות שלה – זה הרגע שנגמר לה הזמן, שהיה לרגע כולו שלה.
יומיים אחרי, היא סמסה לי, והודתה לי על הרגע הזה. ואני - לה. עד המפגש ה'מקרי' הבא.

כשהיא ראתה אותו בפעם הראשונה, היתה לה הבנה פנימית ברורה שהוא לא בשבילה. מצד שני, חשבה לעצמה, הוא הרבה יותר טוב ממה שהיה לה אז. היו לו לא מעט יתרונות. זו קפיצת מדרגה בדרך להגשמה. זה לגמרי זמני. שלב ביניים. ובאותה הנשימה, אי אפשר היה להתעלם מכל כך הרבה חסרונות שבלטו לעין כבר מהמבט הראשון. היום בדיעבד, היא כבר במקום אחר ומבינה שאי אפשר להתעלם מחסרונות משמעותיים כל כך שלא בלטו מיד.
ההפך, הם התגלו לאט ובטוח, בזה אחר זה, ככל שהכרתי אותו יותר, ככל שהתעמקה בכל חלק וחלק שבו. ככל שהתקרבה, וסמכה עליו, והרגישה בסדר ושזה יכול לעבוד, כך לאורך הזמן הסתבר לה באיזה מקום מסוכן הייתה ביחס אליו.

היו חלקים שהצליחה לתקן, להסתיר, לטייח. היו מי שעזרו לה לעשות זאת. היו חלקים שהעדיפה להתעלם מהם, והיו את אלה, שחשבה שעם הזמן, או שתתרגל, או שיום אחד זה יקרה, ואיכשהו האמינה שהכל יסתדר. הכל בסדר.
זה מה שהיא צריכה נכון לאותה התקופה. ככה, כמו שזה.

היה לו פוטנציאל מבטיח ואופי מסקרן, אבל הנשמה שלו היתה מוזנחת, עתיקה, קשה כזו, מעייפת, משחירה, ובעיקר מאתגרת. היו בו הרבה מקומות אפלים, ואני אדם שחייב אור והרבה כדי להתקיים ולנוע קדימה. הוא לא היה ישר בשום דרך. לא היה ישר. בשום דרך. הכל שם התנהל עקום וקשה מהיום הראשון. השיח לגביו היה שנוי במחלוקת - היה מה שראו מבחוץ, והיה מה שהיא ידעתי בפנים. היו אנרגיות של פיוס והשלמה שהיא הביאה, והיתה שם האמת שבאה איתו, מתחילת הדרך, שהיתה רק שלו. אפילו היא הרבה מאד זמן, לא הצליחה להסכים לראות אותה.

ובכל זאת, בחרתי לראות את הצדדים הטובים שלו, את החלקים הרבים של היש, בתוך ערימות על ערימות של חוסר. את הבטחון הקיומי והתקווה וההתפתחות, בתוך סדקים וחריצים של קורבנות והשרדותיות. את החופש והעצמאות, בתוך כבלים מסורבלים ושלשלאות כבדות של אחיזה בלתי מוסברת ביסודות רעועים ומטים לנפול.

ידיעת לב פנימית מובהקת בהירה ומזוקקת, הבהירה לה שהיא פה, על אף ולמרות האתגר, על אף ולמרות הפחד, על אף ולמרות שהוא לא ראוי לה, והיא לא לו. שהוא לא בשבילה, ושהיא לא בשבילו. אפילו אמרה את זה לפחות פעם אחת. אמרה את זה בקול רם, קודם כל לעצמה, ואחר כך לגביו – "באתי להיות להיות חלק מתהליך השחרור שלו, של כל מי שאוחז אותו או נאחז בו. אני פה כדי לשחרר ולהשתחרר, גם אם זה אומר לעבור דרך הכאב, דרך המדרגות הנמוכות ביותר, דרך פחד, ודרך אוטומטים ישנים. לתת להם לצוף ולעלות, לתת להם מקום. לתת להם מענה, ולעשות איתם דרך". ככה היא אמרה

ואז, כאילו במפתיע, למרות שנאמר מראש לה שזה מה שעתיד להתרחש, הכי על השולחן – זה קרה. הרגע הזה שקם אליה ואמר: it's time to move on. רגע השחרור. היא הודתה שבשניות הראשונות התלבטה. מה עכשיו? להילחץ? לפחד? לחזור לאוטומטיים הישנים? או שעדיף להתרגש, להתמסר לחוסר הוודאות, לקחת הרבה אויר ולהתמלא באנרגיה של התחדשות.

ואפילו שבחרהלהתרגש במקום להילחץ, אפילו שהבינה שקיבלתי הזדמנות מהירה מכפי שדמיינה , אפילו שהפנימיות שלה מוכנה היתה לקפיצת המדרגה הבאה -
איכשהו בחרה להאחז, לחפש דרך יצירתית לא ללכת, לא לוותר, לא לשחרר, לא להמשיך הלאה אל עבר מימוש הפונציאלים שיש ליקום הזה שלה להעניק לה.

למה? למה תמיד על אף הכאב, הקושי, החושך, חוסר היושר, סדקים ופרצות, העדר בטחון קיומי, ותחושה של אי-ראויות – למה כך כך קשה לשחרר? למה קשה להסכים להתמסר קדימה, דווקא מתוך חוסן ועצמאות, עוצמה פנימית ומסוגלות, ראיית הטוב, הוקרה והודיה על סימני הדרך שמאירים את חוסר הוודאות, ומאפשרים מסלול בטוח ושלם אל מקום שכולו הוויה שלמה וראויה?

פתחנו את זה יחד - קילפנו עטפנו חיבקנו והבנו, ואז נוצרה קבלה של פריצת דרך, של חציית סף, של שינוי פנימי, של צמיחה והתרחבות.

זה יכול להיות המקום בו את גרה, זה יכול להיות עם האיש שאיתו את חיה, זו יכולה להיות העבודה שלך, חברה הכי טובה, או מחשבה שלא עוזבת אותך.
זה יכול להיות כל דבר אחר שנקרה בדרכך התפתחותית, דרך העיניים של המציאות היומיומית.

שחרור הוא ההסכמה ללכת קדימה תוך התמסרות אל אי הוודאות, תוך וויתור על המטענים הכובלים והשלשלאות המקבעות, בידיעת לב ברורה שהכל ממש בסדר!